= ללא גלוטן, ללא חלב, ללא ביצים,
שיחה על הנפש ועל האקלים =
= ללא גלוטן, ללא חלב, ללא ביצים,
שיחה על הנפש ועל האקלים =
שמי מעין ואני היוצרת מאחורי
'ללא-ללא' בלוג.
אני בשלנית חובבת, שף קונדיטורית,
אנימטורית ומאיירת.
לפני כמה שנים, גיליתי שיש לי
רגישות לגלוטן ולחלב
ובשנים האחרונות אני טבעונית.
לכן, החלטתי ליצור בלוג שכולו-
מתכונים בריאים, טבעוניים וללא גלוטן.
המקום שאני כותבת ומעלה מחשבות
תהיות, פחדים, משברים והתמודדויות.
אני ואתם יחד כנגד משבר האקלים…
אשמח שתצטרפו אלי.
בפוסט הזה אספר על הצעד הראשון של המסע שלי להתמודדות עם דיכאון וחרדה, וכיצד הצעד הזה הפך למפתח בתחילת המסע שלי לקראת ריפוי.
באמצעות השיר שכתבתי, הנפשתי את את אדמת כדור הארץ "אמא אדמה" והפכתי אותה אמיתית. תארתי את היחס שהיא מקבלת ואיך הינו אמורים להתייחס אליה.
דיכאון זאת מילה שנשמעת כבדה ומפחידה והיא אכן כזאת. אולם, קשה לסחוב מילה כל כך כבדה לבד. לרוב היא מגיעה יחד עם תוספת שבמבצע, שנקראת חרדה.
במיוחד כשאין לשתי המילים האלה הרבה מקום לשיחה, יש תחושה שהמילה דיכאון נעשתה כמעט אסורה, משהו שנמנעים להגיד ולדבר עליו. קצת כמו מילה גסה.
לכן, החלטתי לתת למילה דיכאון וחרדה במה ומקום לכל מי שמרגיש כמוני. בהמשך הדרך, אשמח גם שתצטרפו אלי למסע בהתמודדות עם הדיכאון.
המדענים כבר ממזמן אמרו עוד כשהייתי קטנה, שמשבר האקלים הוא לא צחוק. אני זוכרת את הפעם הראשונה ששמעתי על זה, הייתי אז בכיתה ג', בשנת 2003.
ישבתי אחרי בית הספר, אצל חברה וראינו יחד 'השמינייה'. בשלב כלשהו, אביה העביר לחדשות והיתה כתבה על ההתחממות הגלובלית.
הכתבה סיקרה והדגישה את דחיפות בעיית הקרחונים שנמסים, שדובי הקוטב והפינגווינים באנטרטיקה נכחדים, כי הם לא מוצאים על מה לעמוד, מתעייפים וטובעים. מאותו היום, כל מה שרק יכולתי לחשוב זה עד כמה הם מסכנים וחסרי אונים.
עוד באותה השנה, אחותי הגדולה הסבירה לי מה הפלסטיק עושה לסביבה. שאלתי אותה: "אבל למה זה כזה נורא?". כדי להסביר לי, היא ציירה עיגול קטן על נייר ואמרה:
"נניח שזה כדור הארץ, הוא כדור קטן, ויש עליו הרבה מאוד אנשים. לצורך הדוגמה, אם היית היחידה בעולם שמשתמשת כל יום, אך ורק בכוסות מפלסטיק. אולי אז, זה באמת לא היה כזה נורא.
אבל מה יקרה, אם מעכשיו כולם ישתמשו רק בכוסות פלסטיק? בכלים חד פעמיים ובשקיות? לאן כל זה ילך? הפלסטיק הרי לא מתכלה".
לאחר מכן, היא ביקשה ממני לצייר על העיגול מלא מלא כוסות. ציירתי וציירתי, עד שלא ראו את העיגול יותר.
מאז הייתי יוצאת למחזר בקבוקים בתחושה שאולי אני מצילה את העולם. למרות, שלפעמים ילדים מהכיתה היו עוברים, נועצים בי מבטים ואומרים לאחרים: "איזה מוזרה.. מה אכפת לה?".
תמיד יש שאומרים: מה זה ישנה אם אני אזרוק רק עוד שקית אחת?". זה ישנה, בדיוק מהסיבה שזה אף פעם לא תיהיה רק עוד שקית אחת.
אומנם, הבועה התנפצה לי כשגיליתי שמיחזור התברר כדבר לא הכי אמין או יעיל לרוב. למרות שזה לא נכון לחלוטין! (ארחיב על זה בפוסט נפרד בהמשך).
ב- 2019 אחרי סיום התואר, עקבתי אחרי הרבה מידע. ראיתי סרטים ומקרים שהתרחשו בעולם. עקבתי אחרי השרפות באוסטרליה כולה ועם כל החיות המיוחדות שבה. עקבתי אחרי השריפות בארצות הברית, ברוסיה ובעוד במדינות אחרות. ראיתי את ההצפות באיטליה, בגרמניה, בבלגיה, בארץ ואיפה לא?
ואם זה לא מספיק, צפיתי בסרטונים של ברד בגודל כדורי בייסבול, ששבר שמשות של רכבים בזמן שאנשים נסעו הביתה, חדשות על הוריקנים מפלצתיים וסופות ברקים. ממתי יש הוריקנים עם אש?! חשבתי שזה יכול להיות רק בסרטים.
כמובן שאי אפשר לשכוח גם את התחממות הגלובלית שעליה כולם מדברים, את הלבנת האלמוגים, הכחדת הדגים, כריתת היערות, זיהום הנפט, ועוד הרבה דברים אחרים מצערים. הכל השתגע ובקצב מסחרר והכל כחלק ממשבר האקלים.
שום דבר כבר לא הרגיש בטוח, במיוחד אחרי הצפייה בתחזיות הרות אסונות ב20 – 50 שנים הבאות.
משהו בי רצה להדחיק ולשכוח, אבל ידעתי שאין כבר לאן לברוח, כל מקום בעולם נראה מסוכן.
האקלים התחרפן ואפילו כבר כאן. כשהיו בארץ שריפות, בכל מדור חדשות התחילו בגל האשמות: "זאת הצתה!", אבל אף אחד לא חשב לומר את האמת, שזאת קריאה לעזרה של "אמא אדמה".
הייתי בטוחה שאחרי סיום התואר שלי, סוף סוף אתחיל את החיים. אבל, במקום זאת התחיל הדיכאון.
פתאום שאלתי את עצמי הרבה שאלות, מה צופן לנו העתיד? הרגשתי שהקרקע נשמטה לי מתחת לרגליים וכל החלומות שהיו לי התחלפו בסיוטים.
העתיד שרציתי לעצמי, הרגיש רועד וכמו התחיל להתפרק מעלי, ממש כמו הקרחונים שנמסים. הרגשתי משותקת מפחד, ממשהו שאין לי עליו שליטה.
זעמתי על האנשות, נקרע ליבי למראות הקשים מכל התיעודים, בכיתי לילות שלמים על כל בעלי החיים המסכנים וחסרי האונים. בלילות לא הצלחתי לישון ובבקרים לא הצלחתי לגרד את עצמי מהמיטה. הרגשתי איך הימים עברו כהרף עין ופתאום, כמו נעצרו לי החיים.
כל עבודה שחשבתי לעשות, התחלפה בשאלה "לְמָה" או "מה זה יתן?" וכל פעם ששיתפתי אנשים קרובים בתחושות שלי הרגשתי שמסתכלים עלי כנביאת זעם, שאומרת שסוף העולם הגיע, שאין לנו עתיד או מה הטעם?
הרגשתי שאפילו הורי לא מבינים אותי ורק אמרו לי להסתכל על החצי כוס המלאה, שהכל יהיה בסדר, שאני סתם מכניסה לעצמי פחדים ומגזימה.
אולם, הכוס שלי הייתה מלאה רק פחדים וכל מה שהם לא אמרו, רק הדגיש כמה נותרתי לבדי בשיחה עם הפחד שלי, חסרת אונים.
הרגשתי כאילו לאט לאט התפרקתי, למיליון חתיכות פלסטיק קטנות שלא מתכלות בים. איבדתי את הטעם לחיים, הרגשתי אבודה ותקועה בדרך ללא מוצא.
אחרי תקופה ארוכה ודרך לא פשוטה שסחבתי מילה כל כך כבדה, משהו עצר אותי מלהדחיק ולשכוח. הבנתי שאין לנו לאן לברוח, אני יכולה לעצום עיניים ולנסות להתחבא. אבל, אז כשצצו שוב השאלות לְמָה? ומה זה יתן?
והגעתי למסקנה שיש לנו משימה! זה בידיים שלנו- להציל את אמא של כולנו, את אמא אדמה.
לצפייה בשיר שכתבתי בנושא- זעקה של אמא.
אני עצמי וכל אחד בפני עצמו יכול להרגיש כמו גרגר חול כנגד לכל אוכלוסיות העולם יחד. לצערי, כרגע יש מספיק ואפילו יותר מדי אנשים שאומרים:"מה שאני אעשה כבר לא ישנה, הרי כולם עושים את זה" ולא דופקים חשבון.
אבל, אם מספיק אנשים יגידו שזה כן משנה וינסו לעשות משהו בקשר לזה, אז זה ישפיע. כל אדם יכול לחולל שינוי, צעד קטן של אדם יכול להפוך לצעדי ענק של האנושות כולה. ביחד נוכל לצעוד כסופת חול.
בנוסף לכך, אני יודעת שהיום יש הרבה אנשים שמסתירים את העובדה שהם מדוכאים ושהם מפחדים מהעתיד שלנו על הכוכב הכחול בעקבות משבר האקלים.
גם ככה החיים יותר מדי קצרים, אז רציתי לשתף אותכם בחוויה שלי, כי מה יש לי להפסיד?
אני בטוחה שעוד אנשים מרגישים כמוני וחשוב לי להעביר לכם מסר חשוב מאוד- שאתם לא לבד ♥️
עברתי וחשוב להדגיש שאני עדיין עוברת שינוי, ממצב שלא הצלחתי לגרד את עצמי מהמיטה, למצב שבו הפכתי להיות התרווד והמרית של עצמי.
ועכשיו כשאני יכולה להרים את עצמי, החלטתי שאני לוקחת אותכם איתי!(;
היום אני כבר מצליחה להתמודד עם הדיכאון, החרדות ויש לי אפילו כמה תשובות על השאלה "לְמָה"?
אז אתם ודאי סקרנים..
אתם מוזמנים לעיין בעמוד תחושות טובות ודרכי התמודדות. בו אשתף בכל הדרכים שמצאתי על מנת להתמודד עם דיכאון ממשבר האקלים או דכאון בכללי.
בנוסף, אגלה לכם שכל פוסט על התמודדות יסתיים בתירגולים, כדי לתת לכם כלים לנסות להתמודד בעצמכם.
אפילו אם משפט או טיפ אחד שכתבתי יעזור לכם, אז כל הסבל שעברתי היה שווה את זה.
דיכאון זאת מילה שנשמעת כבדה ומפחידה והיא אכן כזאת. אולם, קשה לסחוב מילה כל כך כבדה לבד. לרוב היא מגיעה יחד עם תוספת שבמבצע, שנקראת חרדה.
במיוחד כשאין לשתי המילים האלה הרבה מקום לשיחה, יש תחושה שהמילה דיכאון נעשתה כמעט אסורה, משהו שנמנעים להגיד ולדבר עליו. קצת כמו מילה גסה.
לכן, החלטתי לתת למילה דיכאון וחרדה במה ומקום לכל מי שמרגיש כמוני. בהמשך הדרך, אשמח גם שתצטרפו אלי למסע בהתמודדות עם הדיכאון.
המדענים כבר ממזמן אמרו עוד כשהייתי קטנה, שמשבר האקלים הוא לא צחוק. אני זוכרת את הפעם הראשונה ששמעתי על זה, הייתי אז בכיתה ג', בשנת 2003.
ישבתי אחרי בית הספר, אצל חברה וראינו יחד 'השמינייה'. בשלב כלשהו, אביה העביר לחדשות והיתה כתבה על ההתחממות הגלובלית.
הכתבה סיקרה והדגישה את דחיפות בעיית הקרחונים שנמסים, שדובי הקוטב והפינגווינים באנטרטיקה נכחדים, כי הם לא מוצאים על מה לעמוד, מתעייפים וטובעים. מאותו היום, כל מה שרק יכולתי לחשוב זה עד כמה הם מסכנים וחסרי אונים.
עוד באותה השנה, אחותי הגדולה הסבירה לי מה הפלסטיק עושה לסביבה. שאלתי אותה: "אבל למה זה כזה נורא?". כדי להסביר לי, היא ציירה עיגול קטן על נייר ואמרה:
"נניח שזה כדור הארץ, הוא כדור קטן, ויש עליו הרבה מאוד אנשים. לצורך הדוגמה, אם היית היחידה בעולם שמשתמשת כל יום, אך ורק בכוסות מפלסטיק. אולי אז, זה באמת לא היה כזה נורא.
אבל מה יקרה, אם מעכשיו כולם ישתמשו רק בכוסות פלסטיק? בכלים חד פעמיים ובשקיות? לאן כל זה ילך? הפלסטיק הרי לא מתכלה".
לאחר מכן, היא ביקשה ממני לצייר על העיגול מלא מלא כוסות. ציירתי וציירתי, עד שלא ראו את העיגול יותר.
מאז הייתי יוצאת למחזר בקבוקים בתחושה שאולי אני מצילה את העולם. למרות, שלפעמים ילדים מהכיתה היו עוברים, נועצים בי מבטים ואומרים לאחרים: "איזה מוזרה.. מה אכפת לה?".
תמיד יש שאומרים: מה זה ישנה אם אני אזרוק רק עוד שקית אחת?". זה ישנה, בדיוק מהסיבה שזה אף פעם לא תיהיה רק עוד שקית אחת.
אומנם, הבועה התנפצה לי כשגיליתי שמיחזור התברר כדבר לא הכי אמין או יעיל לרוב. למרות שזה לא נכון לחלוטין! (ארחיב על זה בפוסט נפרד בהמשך).
ב- 2019 אחרי סיום התואר, עקבתי אחרי הרבה מידע. ראיתי סרטים ומקרים שהתרחשו בעולם. עקבתי אחרי השרפות באוסטרליה כולה ועם כל החיות המיוחדות שבה. עקבתי אחרי השריפות בארצות הברית, ברוסיה ובעוד במדינות אחרות. ראיתי את ההצפות באיטליה, בגרמניה, בבלגיה, בארץ ואיפה לא?
ואם זה לא מספיק, צפיתי בסרטונים של ברד בגודל כדורי בייסבול, ששבר שמשות של רכבים בזמן שאנשים נסעו הביתה, חדשות על הוריקנים מפלצתיים וסופות ברקים. ממתי יש הוריקנים עם אש?! חשבתי שזה יכול להיות רק בסרטים.
כמובן שאי אפשר לשכוח גם את התחממות הגלובלית שעליה כולם מדברים, את הלבנת האלמוגים, הכחדת הדגים, כריתת היערות, זיהום הנפט, ועוד הרבה דברים אחרים מצערים. הכל השתגע ובקצב מסחרר והכל כחלק ממשבר האקלים.
שום דבר כבר לא הרגיש בטוח, במיוחד אחרי הצפייה בתחזיות הרות אסונות ב20 – 50 שנים הבאות.
משהו בי רצה להדחיק ולשכוח, אבל ידעתי שאין כבר לאן לברוח, כל מקום בעולם נראה מסוכן.
האקלים התחרפן ואפילו כבר כאן. כשהיו בארץ שריפות, בכל מדור חדשות התחילו בגל האשמות: "זאת הצתה!", אבל אף אחד לא חשב לומר את האמת, שזאת קריאה לעזרה של "אמא אדמה".
הייתי בטוחה שאחרי סיום התואר שלי, סוף סוף אתחיל את החיים. אבל, במקום זאת התחיל הדיכאון.
פתאום שאלתי את עצמי הרבה שאלות, מה צופן לנו העתיד? הרגשתי שהקרקע נשמטה לי מתחת לרגליים וכל החלומות שהיו לי התחלפו בסיוטים.
העתיד שרציתי לעצמי, הרגיש רועד וכמו התחיל להתפרק מעלי, ממש כמו הקרחונים שנמסים. הרגשתי משותקת מפחד, ממשהו שאין לי עליו שליטה.
זעמתי על האנשות, נקרע ליבי למראות הקשים מכל התיעודים, בכיתי לילות שלמים על כל בעלי החיים המסכנים וחסרי האונים. בלילות לא הצלחתי לישון ובבקרים לא הצלחתי לגרד את עצמי מהמיטה. הרגשתי איך הימים עברו כהרף עין ופתאום, כמו נעצרו לי החיים.
כל עבודה שחשבתי לעשות, התחלפה בשאלה "לְמָה" או "מה זה יתן?" וכל פעם ששיתפתי אנשים קרובים בתחושות שלי הרגשתי שמסתכלים עלי כנביאת זעם, שאומרת שסוף העולם הגיע, שאין לנו עתיד או מה הטעם?
הרגשתי שאפילו הורי לא מבינים אותי ורק אמרו לי להסתכל על החצי כוס המלאה, שהכל יהיה בסדר, שאני סתם מכניסה לעצמי פחדים ומגזימה.
אולם, הכוס שלי הייתה מלאה רק פחדים וכל מה שהם לא אמרו, רק הדגיש כמה נותרתי לבדי בשיחה עם הפחד שלי, חסרת אונים.
הרגשתי כאילו לאט לאט התפרקתי, למיליון חתיכות פלסטיק קטנות שלא מתכלות בים. איבדתי את הטעם לחיים, הרגשתי אבודה ותקועה בדרך ללא מוצא.
אחרי תקופה ארוכה ודרך לא פשוטה שסחבתי מילה כל כך כבדה, משהו עצר אותי מלהדחיק ולשכוח. הבנתי שאין לנו לאן לברוח, אני יכולה לעצום עיניים ולנסות להתחבא. אבל, אז כשצצו שוב השאלות לְמָה? ומה זה יתן?
והגעתי למסקנה שיש לנו משימה! זה בידיים שלנו- להציל את אמא של כולנו, את אמא אדמה.
לצפייה בשיר שכתבתי בנושא- זעקה של אמא.
אני עצמי וכל אחד בפני עצמו יכול להרגיש כמו גרגר חול כנגד לכל אוכלוסיות העולם יחד. לצערי, כרגע יש מספיק ואפילו יותר מדי אנשים שאומרים:"מה שאני אעשה כבר לא ישנה, הרי כולם עושים את זה" ולא דופקים חשבון.
אבל, אם מספיק אנשים יגידו שזה כן משנה וינסו לעשות משהו בקשר לזה, אז זה ישפיע. כל אדם יכול לחולל שינוי, צעד קטן של אדם יכול להפוך לצעדי ענק של האנושות כולה. ביחד נוכל לצעוד כסופת חול.
בנוסף לכך, אני יודעת שהיום יש הרבה אנשים שמסתירים את העובדה שהם מדוכאים ושהם מפחדים מהעתיד שלנו על הכוכב הכחול בעקבות משבר האקלים.
גם ככה החיים יותר מדי קצרים, אז רציתי לשתף אותכם בחוויה שלי, כי מה יש לי להפסיד?
אני בטוחה שעוד אנשים מרגישים כמוני וחשוב לי להעביר לכם מסר חשוב מאוד- שאתם לא לבד ♥️
עברתי וחשוב להדגיש שאני עדיין עוברת שינוי, ממצב שלא הצלחתי לגרד את עצמי מהמיטה, למצב שבו הפכתי להיות התרווד והמרית של עצמי.
ועכשיו כשאני יכולה להרים את עצמי, החלטתי שאני לוקחת אותכם איתי!(;
היום אני כבר מצליחה להתמודד עם הדיכאון, החרדות ויש לי אפילו כמה תשובות על השאלה "לְמָה"?
אז אתם ודאי סקרנים..
אתם מוזמנים לעיין בעמוד תחושות טובות ודרכי התמודדות, בו יש ויהיו עוד פוסטים בהם אשתף אותכם מנסיוני האישי. בכל הדרכים והשלבים שעברתי על מנת להתמודד עם הדיכאון ממשבר האקלים או מכל סיבה.
בנוסף, אגלה לכם שכל פוסט על התמודדות יסתיים בתירגולים, כדי לתת לכם כלים לנסות להתמודד בעצמכם.
אפילו אם משפט או טיפ אחד שכתבתי יעזור לכם, אז כל הסבל שעברתי היה שווה את זה.
דיכאון זאת מילה שנשמעת כבדה ומפחידה והיא אכן כזאת. אולם, קשה לסחוב מילה כל כך כבדה לבד. לרוב היא מגיעה יחד עם תוספת שבמבצע, שנקראת חרדה.
במיוחד כשאין לשתי המילים האלה הרבה מקום לשיחה, יש תחושה שהמילה דיכאון נעשתה כמעט אסורה, משהו שנמנעים להגיד ולדבר עליו. קצת כמו מילה גסה.
לכן, החלטתי לתת למילה דיכאון וחרדה במה ומקום לכל מי שמרגיש כמוני. בהמשך הדרך, אשמח גם שתצטרפו אלי למסע בהתמודדות עם הדיכאון.
המדענים כבר ממזמן אמרו עוד כשהייתי קטנה, שמשבר האקלים הוא לא צחוק. אני זוכרת את הפעם הראשונה ששמעתי על זה, הייתי אז בכיתה ג', בשנת 2003.
ישבתי אחרי בית הספר, אצל חברה וראינו יחד 'השמינייה'. בשלב כלשהו, אביה העביר לחדשות והיתה כתבה על ההתחממות הגלובלית.
הכתבה סיקרה והדגישה את דחיפות בעיית הקרחונים שנמסים, שדובי הקוטב והפינגווינים באנטרטיקה נכחדים, כי הם לא מוצאים על מה לעמוד, מתעייפים וטובעים. מאותו היום, כל מה שרק יכולתי לחשוב זה עד כמה הם מסכנים וחסרי אונים.
עוד באותה השנה, אחותי הגדולה הסבירה לי מה הפלסטיק עושה לסביבה. שאלתי אותה: "אבל למה זה כזה נורא?". כדי להסביר לי, היא ציירה עיגול קטן על נייר ואמרה:
"נניח שזה כדור הארץ, הוא כדור קטן, ויש עליו הרבה מאוד אנשים. לצורך הדוגמה, אם היית היחידה בעולם שמשתמשת כל יום, אך ורק בכוסות מפלסטיק. אולי אז, זה באמת לא היה כזה נורא.
אבל מה יקרה, אם מעכשיו כולם ישתמשו רק בכוסות פלסטיק? בכלים חד פעמיים ובשקיות? לאן כל זה ילך? הפלסטיק הרי לא מתכלה".
לאחר מכן, היא ביקשה ממני לצייר על העיגול מלא מלא כוסות. ציירתי וציירתי, עד שלא ראו את העיגול יותר.
מאז הייתי יוצאת למחזר בקבוקים בתחושה שאולי אני מצילה את העולם. למרות, שלפעמים ילדים מהכיתה היו עוברים, נועצים בי מבטים ואומרים לאחרים: "איזה מוזרה.. מה אכפת לה?".
תמיד יש שאומרים: מה זה ישנה אם אני אזרוק רק עוד שקית אחת?". זה ישנה, בדיוק מהסיבה שזה אף פעם לא תיהיה רק עוד שקית אחת.
אומנם, הבועה התנפצה לי כשגיליתי שמיחזור התברר כדבר לא הכי אמין או יעיל לרוב. למרות שזה לא נכון לחלוטין! (ארחיב על זה בפוסט נפרד בהמשך).
ב- 2019 אחרי סיום התואר, עקבתי אחרי הרבה מידע. ראיתי סרטים ומקרים שהתרחשו בעולם. עקבתי אחרי השרפות באוסטרליה כולה ועם כל החיות המיוחדות שבה. עקבתי אחרי השריפות בארצות הברית, ברוסיה ובעוד במדינות אחרות. ראיתי את ההצפות באיטליה, בגרמניה, בבלגיה, בארץ ואיפה לא?
ואם זה לא מספיק, צפיתי בסרטונים של ברד בגודל כדורי בייסבול, ששבר שמשות של רכבים בזמן שאנשים נסעו הביתה, חדשות על הוריקנים מפלצתיים וסופות ברקים. ממתי יש הוריקנים עם אש?! חשבתי שזה יכול להיות רק בסרטים.
כמובן שאי אפשר לשכוח גם את התחממות הגלובלית שעליה כולם מדברים, את הלבנת האלמוגים, הכחדת הדגים, כריתת היערות, זיהום הנפט, ועוד הרבה דברים אחרים מצערים. הכל השתגע ובקצב מסחרר והכל כחלק ממשבר האקלים.
שום דבר כבר לא הרגיש בטוח, במיוחד אחרי הצפייה בתחזיות הרות אסונות ב20 – 50 שנים הבאות.
משהו בי רצה להדחיק ולשכוח, אבל ידעתי שאין כבר לאן לברוח, כל מקום בעולם נראה מסוכן.
האקלים התחרפן ואפילו כבר כאן. כשהיו בארץ שריפות, בכל מדור חדשות התחילו בגל האשמות: "זאת הצתה!", אבל אף אחד לא חשב לומר את האמת, שזאת קריאה לעזרה של "אמא אדמה".
הייתי בטוחה שאחרי סיום התואר שלי, סוף סוף אתחיל את החיים. אבל, במקום זאת התחיל הדיכאון.
פתאום שאלתי את עצמי הרבה שאלות, מה צופן לנו העתיד? הרגשתי שהקרקע נשמטה לי מתחת לרגליים וכל החלומות שהיו לי התחלפו בסיוטים.
העתיד שרציתי לעצמי, הרגיש רועד וכמו התחיל להתפרק מעלי, ממש כמו הקרחונים שנמסים. הרגשתי משותקת מפחד, ממשהו שאין לי עליו שליטה.
זעמתי על האנשות, נקרע ליבי למראות הקשים מכל התיעודים, בכיתי לילות שלמים על כל בעלי החיים המסכנים וחסרי האונים. בלילות לא הצלחתי לישון ובבקרים לא הצלחתי לגרד את עצמי מהמיטה. הרגשתי איך הימים עברו כהרף עין ופתאום, כמו נעצרו לי החיים.
כל עבודה שחשבתי לעשות, התחלפה בשאלה "לְמָה" או "מה זה יתן?" וכל פעם ששיתפתי אנשים קרובים בתחושות שלי הרגשתי שמסתכלים עלי כנביאת זעם, שאומרת שסוף העולם הגיע, שאין לנו עתיד או מה הטעם?
הרגשתי שאפילו הורי לא מבינים אותי ורק אמרו לי להסתכל על החצי כוס המלאה, שהכל יהיה בסדר, שאני סתם מכניסה לעצמי פחדים ומגזימה.
אולם, הכוס שלי הייתה מלאה רק פחדים וכל מה שהם לא אמרו, רק הדגיש כמה נותרתי לבדי בשיחה עם הפחד שלי, חסרת אונים.
הרגשתי כאילו לאט לאט התפרקתי, למיליון חתיכות פלסטיק קטנות שלא מתכלות בים. איבדתי את הטעם לחיים, הרגשתי אבודה ותקועה בדרך ללא מוצא.
אחרי תקופה ארוכה ודרך לא פשוטה שסחבתי מילה כל כך כבדה, משהו עצר אותי מלהדחיק ולשכוח. הבנתי שאין לנו לאן לברוח, אני יכולה לעצום עיניים ולנסות להתחבא. אבל, אז כשצצו שוב השאלות לְמָה? ומה זה יתן?
והגעתי למסקנה שיש לנו משימה! זה בידיים שלנו- להציל את אמא של כולנו, את אמא אדמה.
לצפייה בשיר שכתבתי בנושא-זעקה של אמא.
אני עצמי וכל אחד בפני עצמו יכול להרגיש כמו גרגר חול כנגד לכל אוכלוסיות העולם יחד. לצערי, כרגע יש מספיק ואפילו יותר מדי אנשים שאומרים:"מה שאני אעשה כבר לא ישנה, הרי כולם עושים את זה" ולא דופקים חשבון.
אבל, אם מספיק אנשים יגידו שזה כן משנה וינסו לעשות משהו בקשר לזה, אז זה ישפיע. כל אדם יכול לחולל שינוי, צעד קטן של אדם יכול להפוך לצעדי ענק של האנושות כולה. ביחד נוכל לצעוד כסופת חול.
בנוסף לכך, אני יודעת שהיום יש הרבה אנשים שמסתירים את העובדה שהם מדוכאים ושהם מפחדים מהעתיד שלנו על הכוכב הכחול בעקבות משבר האקלים.
גם ככה החיים יותר מדי קצרים, אז רציתי לשתף אותכם בחוויה שלי, כי מה יש לי להפסיד?
אני בטוחה שעוד אנשים מרגישים כמוני וחשוב לי להעביר לכם מסר חשוב מאוד- שאתם לא לבד ♥️
עברתי וחשוב להדגיש שאני עדיין עוברת שינוי, ממצב שלא הצלחתי לגרד את עצמי מהמיטה, למצב שבו הפכתי להיות התרווד והמרית של עצמי.
ועכשיו כשאני יכולה להרים את עצמי, החלטתי שאני לוקחת אותכם איתי!(;
היום אני כבר מצליחה להתמודד עם הדיכאון, החרדות ויש לי אפילו כמה תשובות על השאלה "לְמָה"?
אז אתם ודאי סקרנים..
אתם מוזמנים לעיין בעמוד תחושות טובות ודרכי התמודדות, בו יש ויהיו עוד פוסטים בהם אשתף אותכם מנסיוני האישי. בכל הדרכים והשלבים שעברתי על מנת להתמודד עם הדיכאון ממשבר האקלים או מכל סיבה.
בנוסף, אגלה לכם שכל פוסט על התמודדות יסתיים בתירגולים, כדי לתת לכם כלים לנסות להתמודד בעצמכם.
אפילו אם משפט או טיפ אחד שכתבתי יעזור לכם, אז כל הסבל שעברתי היה שווה את זה.