שיר-'זעקה של אמא'
באמצעות השיר שכתבתי, הנפשתי את את אדמת כדור הארץ "אמא אדמה" והפכתי אותה אמיתית. תארתי את היחס שהיא מקבלת ואיך הינו אמורים להתייחס אליה.
שמי מעין ואני היוצרת מאחורי
'ללא-ללא' בלוג.
אני בשלנית חובבת, שף קונדיטורית,
אנימטורית ומאיירת.
לפני כמה שנים, גיליתי שיש לי
רגישות לגלוטן ולחלב
ובשנים האחרונות אני טבעונית.
לכן, החלטתי ליצור בלוג שכולו-
מתכונים בריאים, טבעוניים וללא גלוטן.
המקום שאני כותבת ומעלה מחשבות
תהיות, פחדים, משברים והתמודדויות.
אני ואתם יחד כנגד משבר האקלים…
אשמח שתצטרפו אלי.
באמצעות השיר שכתבתי, הנפשתי את את אדמת כדור הארץ "אמא אדמה" והפכתי אותה אמיתית. תארתי את היחס שהיא מקבלת ואיך הינו אמורים להתייחס אליה.
שיתוף אישי בחווית הדיכאון שלי והחרדה ממשבר האקלים. כתבתי את הפוסט כדי לתת במה למילה דיכאון ומקום לכל מי שמרגיש כמוני- שתדעו שאתם לא לבד.
הצעד הראשון על מנת להתמודד עם דיכאון ממשבר האקלים או מכל סיבה אחרת, זה קודם כל לקבל אותו.
קבלת רגש הדיכאון זה לא בהכרח דבר קל לקבל, אך צעד הכרחי, על מנת להתחיל את מסע ההתמודדות.
אף על פי שלא קל לקבל משהו שאנחנו לא בהכרח מודעים אליו. בדרך כלל אנחנו נוטים להפריד באופן לא מודע, את מה שאנו חווים כפיזי מהרגשות שלנו. אני למשל בהתחלה לא הבנתי מה אני מרגישה ומה אני חווה, אלא הגוף שלי הרגיש במקומי.
בנוסף, החיים שלנו בדרך כלל מלאים אירועים, משימות ומטלות שמסיחים את דעתנו מעצמנו.
לא תמיד קל לשים לב לעצמנו, לאיך שאנחנו מרגישים ואל רגש העצב שמזדחל אל ליבנו. עד הרגע שהוא מצטבר ונערם, עד כדי כך שהוא מסתיר את הנוף וקשה לראות דבר מלבדו.
ההפך מקבלת הרגש הוא התנגדות לרגש ולתחושה הקיימת אצלנו כעת.
התנגדות לקבלת רגש הדיכאון וגם הדיכאון עצמו יכולים ללבוש אלף פנים. אשתף כמה סוגי מסכות כאלה מנסיוני האישי:
*יש עוד הרבה דוגמאות, אבל חשוב לציין שגם אלה שרשמתי, אינם בהכרח חייבים להיות קשורים דווקא לדיכאון או אליכם.
לדעת מה אנחנו מרגישים וחווים בזמן האמת, זה נשמע כמו משהו שהיינו אמורים לדעת ואי אפשר היה לפספס. זה לא כזה קל כמו שזה ודאי נשמע ואף עשוי לקחת זמן להגיע לתובנה הזאת.
אשתף אותכם בחמשת השלבים שעברתי, עד שהצלחתי להבין ולקבל את העובדה שחוויתי דיכאון.
בהתחלה הרגשתי שמשהו לא בסדר, הייתי פחות אנרגטית, ירדה לי המוטיבציה והיה לי הרבה פחות מצב רוח. הרגשתי שמשהו לא בסדר, אבל, לא הצלחתי לשים עליו את האצבע ולהבין מה קורה לי ולמה. למרות שבתוכי כבר התחילה סערה ומצב הרוח שלי טס 100 קמ"ש. באופן דומה למשבר האקלים כל הטמפרטות ירדו או עלו באופן קיצוני. לא הבנתי איך שולטים בזה או איך לקרוא לזה, למה זה קורה ומה זה.
אחר כך מיד הכחשתי, התעלמתי, העלמתי עין, דחפתי את הרגש לפינה ואמרתי: "זה בטח יעבור עד החתונה". לא הייתי מוכנה לקבל שזה כאן אצלי. מבלי לשים לב, ברחתי למקומות אחרים, ראיתי סרטים וסדרות, רק כדי לא להרגיש ולחוות.
ניסיתי לשדר שאני חזקה, אמרתי לעצמי אסור לי להישבר ואסור שאף אחד יראה או יגלה עד כמה אני לא יציבה ושבירה. עטיתי על עצמי כמו מסכה, שעזרה לי להעמיד פנים והמשכתי בחיים.
אבל, לא ידעתי ש"החוזק" ששידרתי היה ממש כמו זכוכית. ברגע שיש סדק, הפעלת לחץ הכי קטן, עשוי לגרום לסדק לגדול ולהתפשט לאורך כל הזכוכית. עד שבסוף היא מתנפצת.
רק שהפעם, אחרי שהזכוכית "התנפצה", בכל פעם שעטיתי שוב את אותה המסכה, היא אולי נתנה לי תחושה שהיא הגנה עלי באותו הרגע מעיני הסביבה. אבל, כל פעם שהסרתי אותה, היא ריסקה לי על הדרך עוד כמה חתיכות זכוכית והכאיבה לי נורא.
כשכבר נשברתי, הבנתי שככל שאני מתכחשת או מסתירה זה, אני לוקחת עוד כמה צעדים אחורה. כל פעם ששאלו אותי מה שלומי? ואמרתי "אני בסדר" או "אצלי הכל טוב", הרגשתי שזה רק הולך ומתרחק מלהיות נכון. נוצר פער בין מה ששידרתי לבין עצמי.
היה שלב שהתבוננתי בראי וכבר לא זיהיתי את עצמי.
אני מתבוננת בראי. ציטוט מתוך היומן שלי: "מסתכלת בראי ורואה שבר כלי, האם זאת אני?".
זה אולי קצת מצחיק ועצוב בו זמנית, אבל הרגשתי שזה דרש לשיר את הקטע הזה מתוך השיר 'Reflection' מהסרט של דיסני 'מולאן'.
יש הבדל דק אך מהותי בין להרגיש שמשהו לא בסדר, לבין להבין ולדעת שמשהו לא בסדר. כשמרגישים לא יודעים בהכרח לשייך את זה או להבין מה הסיבה, בעוד כשמבינים… אז מבינים. בשבילי השלב הזה היה הרגע הכי קשה מכל השלבים. הורדתי את המסכה שלי מעצמי וראיתי את כל השברים.
כמו כן, יש הבדל מהותי בין הבנת המצב, לבין קבלת המצב.
לפני ההגעה למודעות עצמית ולקבלת הרגש, יש התנגדות וחוסר מודעות. מכך ניתן להסיק, שהתנגדות לדיכאון היא גם אי קבלת המציאות הקיימת.
לכן הגעתי להבנה שמציאת פנס קטנטן בכל החושך בעת משבר, קורית ברגע שמקבלים את הקיים ואת הרגש הנוכחי.
רק ברגע שאמרתי לעצמי: "אני לא מרגישה בסדר כרגע, אבל זה בסדר". כך, נתתי לרגשות שלי מקום.
חשוב להגיד שזה לא יעזור שתעשו את זה סתם כך כעת, אם לא תאמינו בזה. לכן, זה לא יעזור אם אני או כל אדם אחר יגיד לכם לעשות את זה ברגע זה.
זה יעזור, אך ורק אם זה יגיע מכם ויהיה לכם רצון ונכונות אמיתיים לעשות זאת.
ההגעה להבנה שלמעשה הייתי ממש עצובה, שלא רציתי לקום מהמיטה, בגלל שהייתי בדיכאון, עזרה לי להבין שאולי אני צריכה רגע הפסקה ואולי אפילו עזרה.
מחשבה שעודדה אותי במידת מה הייתה שכאב, דיכאון ועצב זה חלק ממגוון הרגשות הרחב של בני האדם.
אתם ואני, אנחנו רק בני אדם. קבלת הרגש עוזרת לנו להבין שזה בסדר להיות עצובים ומותר לנו, כי זה כרגע מה שאנחנו מרגישים. מותר לנו לא להיות במיטבנו, לשחרר לפעמים ולא היות חזקים כל הזמן, כי אנחנו לא מכונה! דיכאון זה לא בושה או מילה גסה!
זה לא אמר שנכשלתי, זה לא אומר שאני פחות טובה, זה לא אומר שאני משוגעת או הוזה.
זה רק אומר ואפילו מוכיח שאני אנושית.
כשהמסכה שלי ירדה, אפילו הרגשתי אמיצה כדי לשתף את הכי קרובים אלי ולהיות אמיתית.
אומנם, לא תמיד בהכרח קיבלתי חזרה את התמיכה או מה שהייתי צריכה מהסובבים אותי. כך שפתאום התעוררה בי תחושה שאני חשופה מדי, שאני מגלה חולשה ושאני פגיעה.
לכן, אגלה לכם סוד שחיזק אותי אותי-
למרות התחושה שהתעוררה בי, הבנתי שזה לא סימן של חולשה. משום שכדי להיות יכולים לחשוף רגשות שבדרך כלל רוב האנשים מתאמצים מאוד מאוד להסתיר, צריך להיות מאוד מאוד אמיצים.
נכון שאי אפשר לעבור בדרך חסומה?
כך באותו האופן בדיוק, אי אפשר להתמודד ולהתגבר על הכאב/הרגש כשחוסמים אותו ומתנגדים אליו.
כשחוסמים את הרגש, אנחנו למעשה לא נותנים לו מקום, לא מקבלים אותו ולא מאפשרים לו להיות (זה אולי נשמע כמו דבר חיובי).
אולם, למעשה רק אחרי שהוא קיבל מקום, אז "הוא מרגיש" מוכל וגם מתישהו "מרגיש" שהוא יכול לצאת מהמערכת.
על מנת שאוכל להמחיש את זה טוב יותר, אנסה להנפיש את מכלול רגשות הדיכאון ואקרא לו "דיכי".
דיכי הוא ילד קטן, שמרגיש לא מקובל, לא אהוב ושתמיד נדחק לפינה. לכן, כדי להסב את תשומת ליבינו, הוא צועק, בוכה עד השמיים ללא הפסקה, הוא מרביץ ואפילו נושך.
ככל שמתעלמים ממנו, הוא נעלב יותר, בוכה וצווח חזק יותר, כי זו הדרך היחידה שהוא יודע לבטא את עצמו. הוא מחכה שמישהו ישמע ולא יאטום את האוזניים.
רק כשמקבלים אותו, עוטפים אותו באהבה, הוא מצליח להרגיש יותר טוב ועולה לו חיוך על הפנים. כשהוא מרגיש מוכל, הוא יוכל בשלב מאוחר יותר לשחרר את הכאב שחווה, לקבל את עצמו ולצאת לדרך חדשה.
אם גם לכם יש דיכי כזה, אז למרות שהוא עושה הרבה בעיות, מרעיש ואף יכול להכאיב נורא, הוא הילד שלכם. היו הוריו, נסו לנהוג בו בהבנה, כי הוא זקוק רק לאהבה והקשבה.
אחרי שהייתי מוכנה והסכמתי להודות מול עצמי במצבי, באופן מעניין הוקל לי. עזר לי לדעת שאני מבינה מה אני מרגישה ושעכשיו מקבלת את המצב כפי שהוא, אפילו אם הוא פחות טוב ממה שהייתי רוצה לעצמי.
קבלת הרגש עזרה לי להבין את עצמי יותר טוב, לקבל את הסיטואציה, לקבל את המציאות ולקבל את עצמי. הצלילות שבמודעות בסופו של דבר מקדמת רצון (גם אם קטן) למציאת פיתרון.
להודות בכך, גרם לי להסיר את המסכה והשריון השבור שלי, להיות פגיעה וחשופה אומנם, בהמשך איפשר לי לשחרר את הכאב ולהחלים. זה איפשר לי בהמשך להסיר את את רסיסי הזכוכית שהכאיבו לי, להיות אמיצה להתחיל מחדש ולבנות שריון חדש חזק יותר.
זה היה רק הצעד הראשון, כדי לגלות עוד דרכים בהם התמודדתי עם דיכאון ממשבר האקלים ועם דיכאון בכלל.
אתם מוזמנים להיכנס לעמוד תחושות טובות ודרכי התמודדות ולעיין בשאר הדרכים בהן הצלחתי ועדיין מצליחה להתמודד מול הקושי.
1. הנפשה-
אתם מוזמנים לנסות לדבר עם דיכי שלכם, נסו להתייחס אליו כאל ילד שרק זקוק לאהבה. נסו להבין מה כואב לו, איפה ומה גורם לו לבכות הכי הרבה. נסו להקשיב לו והבין למה הוא זקוק כעת.
2. זה בסדר להיות עצוב-
זוהי החוויה האישית שלי והדרך בה אני התמודדתי. כל אדם הוא מיוחד בפני עצמו וכל אחד יכול להתמודד בדרכים שונות.
איני פסיכולוגית או מומחית בנושא, אלא משתפת את דעותי בלבד ואת הלמידה שלי כחלק מתהליך ארוך שעברתי בעצמי. לכן, יש לדעת שכל מה ששיתפתי הוא בגדר המלצה בלבד ואיני יכולה להבטיח שזה אכן יוביל לפיתרון מידי או בכלל.
המלצות אלו, אינם תחליף ליעוץ פסיכולוגי וליווי רגשי במידת הצורך ואיני יכולה לקחת אחריות במידה וחלילה יש הרעה.
הצעד הראשון על מנת להתמודד עם דיכאון ממשבר האקלים או מכל סיבה אחרת, זה קודם כל לקבל אותו.
קבלת רגש הדיכאון זה לא בהכרח דבר קל לקבל, אך צעד הכרחי, על מנת להתחיל את מסע ההתמודדות.
אף על פי שלא קל לקבל משהו שאנחנו לא בהכרח מודעים אליו. אני למשל בהתחלה לא הבנתי מה אני מרגישה ומה אני חווה, אלא הגוף שלי הרגיש במקומי. באופן לא מודע, בדרך כלל אנחנו נוטים להפריד את מה שאנו חווים כפיזי מהרגשות שלנו.
בנוסף, החיים שלנו בדרך כלל מלאים אירועים, משימות ומטלות שמסיחים את דעתנו מעצמנו.
לא תמיד קל לשים לב לעצמנו, לאיך שאנחנו מרגישים ואל רגש העצב שמזדחל אל ליבנו. עד הרגע שהוא מצטבר ונערם, עד כדי כך שהוא מסתיר את הנוף וקשה לראות דבר מלבדו.
ההפך של קבלת הרגש הוא התנגדות לרגש ולתחושה הקיימת אצלנו כעת.
התנגדות לקבלת רגש הדיכאון וגם הדיכאון עצמו יכולים ללבוש אלף פנים. אשתף כמה סוגי מסכות כאלה מנסיוני האישי:
*יש עוד הרבה דוגמאות, אבל חשוב לציין שגם אלה שרשמתי, אינם בהכרח חייבים להיות קשורים דווקא לדיכאון או אליכם.
לדעת מה אנחנו מרגישים וחווים בזמן האמת, זה נשמע כמו משהו שהיינו אמורים לדעת ואי אפשר לפספס. זה לא היה כזה קל כמו שזה ודאי נשמע ואף עשוי לקחת זמן להגיע לתובנה הזאת.
אשתף אותכם בחמשת השלבים שעברתי עד שהצלחתי להבין ולקבל את העובדה שחוויתי דיכאון.
בהתחלה הרגשתי שמשהו לא בסדר, הייתי פחות אנרגטית, ירדה לי המוטיבציה והיה לי הרבה פחות מצב רוח. הרגשתי שמשהו לא בסדר, אבל, לא הצלחתי לשים עליו את האצבע ולהבין מה קורה לי ולמה. למרות שבתוכי כבר התחילה סערה ומצב הרוח שלי טס 100 קמ"ש. באופן דומה למשבר האקלים כל הטמפרטות ירדו או עלו באופן קיצוני. לא הבנתי איך שולטים בזה או איך לקרוא לזה, למה זה קורה ומה זה.
אחר כך מיד הכחשתי, התעלמתי, העלמתי עין, דחפתי את הרגש לפינה ואמרתי: "זה בטח יעבור עד החתונה". לא הייתי מוכנה לקבל שזה כאן אצלי. מבלי לשים לב, ברחתי למקומות אחרים, ראיתי סרטים וסדרות, רק כדי לא להרגיש ולחוות.
ניסיתי לשדר שאני חזקה, אמרתי לעצמי אסור לי להישבר ואסור שאף אחד יראה או יגלה עד כמה אני לא יציבה ושבירה. עטיתי על עצמי כמו מסכה, שעזרה לי להעמיד פנים והמשכתי בחיים.
אבל, לא ידעתי ש"החוזק" ששידרתי היה ממש כמו זכוכית. ברגע שיש סדק, הפעלת לחץ הכי קטן, עשוי לגרום לסדק לגדול ולהתפשט לאורך כל הזכוכית. עד שבסוף היא מתנפצת.
רק שהפעם, אחרי שהזכוכית "התנפצה", בכל פעם שעטיתי שוב את אותה המסכה, היא אולי נתנה לי תחושה שהיא הגנה עלי באותו הרגע מעיני הסביבה. אבל, כל פעם שהסרתי אותה, היא ריסקה לי על הדרך עוד כמה חתיכות זכוכית והכאיבה לי נורא.
כשכבר נשברתי, הבנתי שככל שאני מתכחשת או מסתירה זה, אני לוקחת עוד כמה צעדים אחורה. כל פעם ששאלו אותי מה שלומי? ואמרתי "אני בסדר" או "אצלי הכל טוב", הרגשתי שזה רק הולך ומתרחק מלהיות נכון. נוצר פער בין מה ששידרתי לבין עצמי.
היה שלב שהתבוננתי בראי וכבר לא זיהיתי את עצמי.
אני מתבוננת בראי. ציטוט מתוך היומן שלי: "מסתכלת בראי ורואה שבר כלי, האם זאת אני?".
זה אולי קצת מצחיק ועצוב בו זמנית, אבל הרגשתי שזה דרש לשיר את הקטע הזה מתוך השיר 'Reflection' מהסרט של דיסני 'מולאן'.
יש הבדל דק אך מהותי בין להרגיש שמשהו לא בסדר, לבין להבין ולדעת שמשהו לא בסדר. כשמרגישים לא יודעים בהכרח לשייך את זה או להבין מה הסיבה, בעוד כשמבינים… אז מבינים. בשבילי השלב הזה היה הרגע הכי קשה מכל השלבים. הורדתי את המסכה שלי מעצמי וראיתי את כל השברים.
כמו כן, יש הבדל מהותי בין הבנת המצב, לבין קבלת המצב.
לפני ההגעה למודעות עצמית ולקבלת הרגש, יש התנגדות וחוסר מודעות. מכך ניתן להסיק, שהתנגדות לדיכאון היא גם אי קבלת המציאות הקיימת.
לכן הגעתי להבנה שמציאת פנס קטנטן בכל החושך בעת משבר, קורית ברגע שמקבלים את הקיים ואת הרגש הנוכחי.
רק ברגע שאמרתי לעצמי: "אני לא מרגישה בסדר כרגע, אבל זה בסדר". כך, נתתי לרגשות שלי מקום.
חשוב להגיד שזה לא יעזור שתעשו את זה סתם כך כעת, אם לא תאמינו בזה. לכן, זה לא יעזור אם אני או כל אדם אחר יגיד לכם לעשות את זה ברגע זה.
זה יעזור, אך ורק אם זה יגיע מכם ויהיה לכם רצון ונכונות אמיתיים לעשות זאת.
ההגעה להבנה שלמעשה הייתי ממש עצובה, שלא רציתי לקום מהמיטה, בגלל שהייתי בדיכאון, עזרה לי להבין שאולי אני צריכה רגע הפסקה ואולי אפילו עזרה.
מחשבה שעודדה אותי במידת מה הייתה שכאב, דיכאון ועצב זה חלק ממגוון הרגשות הרחב של בני האדם.
אתם ואני, אנחנו רק בני אדם. קבלת הרגש עוזרת לנו להבין שזה בסדר להיות עצובים ומותר לנו, כי זה כרגע מה שאנחנו מרגישים. מותר לנו לא להיות במיטבנו, לשחרר לפעמים ולא היות חזקים כל הזמן, כי אנחנו לא מכונה! דיכאון זה לא בושה או מילה גסה!
זה לא אמר שנכשלתי, זה לא אומר שאני פחות טובה, זה לא אומר שאני משוגעת או הוזה.
זה רק אומר ואפילו מוכיח שאני אנושית.
כשהמסכה שלי ירדה, אפילו הרגשתי אמיצה כדי לשתף את הכי קרובים אלי ולהיות אמיתית.
אומנם, לא תמיד בהכרח קיבלתי חזרה את התמיכה או מה שהייתי צריכה מהסובבים אותי. כך שפתאום התעוררה בי תחושה שאני חשופה מדי, שאני מגלה חולשה ושאני פגיעה.
לכן, אגלה לכם סוד שחיזק אותי אותי-
למרות התחושה שהתעוררה בי, הבנתי שזה לא סימן של חולשה. משום שכדי להיות יכולים לחשוף רגשות שבדרך כלל רוב האנשים מתאמצים מאוד מאוד להסתיר, צריך להיות מאוד מאוד אמיצים.
נכון שאי אפשר לעבור בדרך חסומה?
כך באותו האופן בדיוק, אי אפשר להתמודד ולהתגבר על הכאב/הרגש כשחוסמים אותו ומתנגדים אליו.
כשחוסמים את הרגש, אנחנו למעשה לא נותנים לו מקום, לא מקבלים אותו ולא מאפשרים לו להיות (זה אולי נשמע כמו דבר חיובי).
אולם, למעשה רק אחרי שהוא קיבל מקום, אז "הוא מרגיש" מוכל וגם מתישהו "מרגיש" שהוא יכול לצאת מהמערכת.
על מנת שאוכל להמחיש את זה טוב יותר, אנסה להנפיש את מכלול רגשות הדיכאון ואקרא לו "דיכי".
דיכי הוא ילד קטן, שמרגיש לא מקובל, לא אהוב ושתמיד נדחק לפינה. לכן, כדי להסב את תשומת ליבינו, הוא צועק, בוכה עד השמיים ללא הפסקה, הוא מרביץ ואפילו נושך.
ככל שמתעלמים ממנו, הוא נעלב יותר, בוכה וצווח חזק יותר, כי זו הדרך היחידה שהוא יודע לבטא את עצמו. הוא מחכה שמישהו ישמע ולא יאטום את האוזניים.
רק כשמקבלים אותו, עוטפים אותו באהבה, הוא מצליח להרגיש יותר טוב ועולה לו חיוך על הפנים. כשהוא מרגיש מוכל, הוא יוכל בשלב מאוחר יותר לשחרר את הכאב שחווה, לקבל את עצמו ולצאת לדרך חדשה.
אם גם לכם יש דיכי כזה, אז למרות שהוא עושה הרבה בעיות, מרעיש ואף יכול להכאיב נורא, הוא הילד שלכם. היו הוריו, נסו לנהוג בו בהבנה, כי הוא זקוק רק לאהבה והקשבה.
אחרי שהייתי מוכנה והסכמתי להודות מול עצמי במצבי, באופן מעניין הוקל לי. עזר לי לדעת שאני מבינה מה אני מרגישה ושעכשיו מקבלת את המצב כפי שהוא, אפילו אם הוא פחות טוב ממה שהייתי רוצה לעצמי.
קבלת הרגש עזרה לי להבין את עצמי יותר טוב, לקבל את הסיטואציה, לקבל את המציאות ולקבל את עצמי. הצלילות שבמודעות בסופו של דבר מקדמת רצון (גם אם קטן) למציאת פיתרון.
להודות בכך, גרם לי להסיר את המסכה והשריון השבור שלי, להיות פגיעה וחשופה אומנם, בהמשך איפשר לי לשחרר את הכאב ולהחלים. זה איפשר לי בהמשך להסיר את את רסיסי הזכוכית שהכאיבו לי, להיות אמיצה להתחיל מחדש ולבנות שריון חדש חזק יותר.
זה היה רק הצעד הראשון, כדי לגלות עוד דרכים בהם התמודדתי עם דיכאון ממשבר האקלים ועם דיכאון בכלל, אתם מוזמנים להיכנס לעמוד תחושות טובות ודרכי התמודדות ולעיין בשאר הדרכים בהן הצלחתי ועדיין מצליחה להתמודד מול הקושי.
1. הנפשה-
אתם מוזמנים לנסות לדבר עם דיכי שלכם, נסו להתייחס אליו כאל ילד שרק זקוק לאהבה. נסו להבין מה כואב לו, איפה ומה גורם לו לבכות הכי הרבה. נסו להקשיב לו והבין למה הוא זקוק כעת.
2. זה בסדר להיות עצוב-
זוהי החוויה האישית שלי והדרך בה אני התמודדתי. כל אדם הוא מיוחד בפני עצמו וכל אחד יכול להתמודד בדרכים שונות.
איני פסיכולוגית או מומחית בנושא, אלא משתפת את דעותי בלבד ואת הלמידה שלי כחלק מתהליך ארוך שעברתי בעצמי. לכן, יש לדעת שכל מה ששיתפתי הוא בגדר המלצה בלבד ואיני יכולה להבטיח שזה אכן יוביל לפיתרון מידי או בכלל.
המלצות אלו, אינם תחליף ליעוץ פסיכולוגי וליווי רגשי במידת הצורך ואיני יכולה לקחת אחריות במידה וחלילה יש הרעה.
הצעד הראשון על מנת להתמודד עם דיכאון ממשבר האקלים או מכל סיבה אחרת, זה קודם כל לקבל אותו.
קבלת רגש הדיכאון זה לא בהכרח דבר קל לקבל, אך צעד הכרחי, על מנת להתחיל את מסע ההתמודדות.
אף על פי שלא קל לקבל משהו שאנחנו לא בהכרח מודעים אליו. אני למשל בהתחלה לא הבנתי מה אני מרגישה ומה אני חווה, אלא הגוף שלי הרגיש במקומי. באופן לא מודע, בדרך כלל אנחנו נוטים להפריד את מה שאנו חווים כפיזי מהרגשות שלנו.
בנוסף, החיים שלנו בדרך כלל מלאים אירועים, משימות ומטלות שמסיחים את דעתנו מעצמנו.
לא תמיד קל לשים לב לעצמנו, לאיך שאנחנו מרגישים ואל רגש העצב שמזדחל אל ליבנו. עד הרגע שהוא מצטבר ונערם, עד כדי כך שהוא מסתיר את הנוף וקשה לראות דבר מלבדו.
ההפך של קבלת הרגש הוא התנגדות לרגש ולתחושה הקיימת אצלנו כעת.
התנגדות לקבלת רגש הדיכאון וגם הדיכאון עצמו יכולים ללבוש אלף פנים. אשתף כמה סוגי מסכות כאלה מנסיוני האישי:
*יש עוד הרבה דוגמאות, אבל חשוב לציין שגם אלה שרשמתי, אינם בהכרח חייבים להיות קשורים דווקא לדיכאון או אליכם.
לדעת מה אנחנו מרגישים וחווים בזמן האמת, זה נשמע כמו משהו שהיינו אמורים לדעת ואי אפשר לפספס. זה לא היה כזה קל כמו שזה ודאי נשמע ואף עשוי לקחת זמן להגיע לתובנה הזאת.
אשתף אותכם בחמשת השלבים שעברתי עד שהצלחתי להבין ולקבל את העובדה שחוויתי דיכאון.
בהתחלה הרגשתי שמשהו לא בסדר, הייתי פחות אנרגטית, ירדה לי המוטיבציה והיה לי הרבה פחות מצב רוח. הרגשתי שמשהו לא בסדר, אבל, לא הצלחתי לשים עליו את האצבע ולהבין מה קורה לי ולמה. למרות שבתוכי כבר התחילה סערה ומצב הרוח שלי טס 100 קמ"ש. באופן דומה למשבר האקלים כל הטמפרטות ירדו או עלו באופן קיצוני. לא הבנתי איך שולטים בזה או איך לקרוא לזה, למה זה קורה ומה זה.
אחר כך מיד הכחשתי, התעלמתי, העלמתי עין, דחפתי את הרגש לפינה ואמרתי: "זה בטח יעבור עד החתונה". לא הייתי מוכנה לקבל שזה כאן אצלי. מבלי לשים לב, ברחתי למקומות אחרים, ראיתי סרטים וסדרות, רק כדי לא להרגיש ולחוות.
ניסיתי לשדר שאני חזקה, אמרתי לעצמי אסור לי להישבר ואסור שאף אחד יראה או יגלה עד כמה אני לא יציבה ושבירה. עטיתי על עצמי כמו מסכה, שעזרה לי להעמיד פנים והמשכתי בחיים.
אבל, לא ידעתי ש"החוזק" ששידרתי היה ממש כמו זכוכית. ברגע שיש סדק, הפעלת לחץ הכי קטן, עשוי לגרום לסדק לגדול ולהתפשט לאורך כל הזכוכית. עד שבסוף היא מתנפצת.
רק שהפעם, אחרי שהזכוכית "התנפצה", בכל פעם שעטיתי שוב את אותה המסכה, היא אולי נתנה לי תחושה שהיא הגנה עלי באותו הרגע מעיני הסביבה. אבל, כל פעם שהסרתי אותה, היא ריסקה לי על הדרך עוד כמה חתיכות זכוכית והכאיבה לי נורא.
כשכבר נשברתי, הבנתי שככל שאני מתכחשת או מסתירה זה, אני לוקחת עוד כמה צעדים אחורה. כל פעם ששאלו אותי מה שלומי? ואמרתי "אני בסדר" או "אצלי הכל טוב", הרגשתי שזה רק הולך ומתרחק מלהיות נכון. נוצר פער בין מה ששידרתי לבין עצמי.
היה שלב שהתבוננתי בראי וכבר לא זיהיתי את עצמי.
אני מתבוננת בראי. ציטוט מתוך היומן שלי: "מסתכלת בראי ורואה שבר כלי, האם זאת אני?".
זה אולי קצת מצחיק ועצוב בו זמנית, אבל הרגשתי שזה דרש לשיר את הקטע הזה מתוך השיר 'Reflection' מהסרט של דיסני 'מולאן'.
יש הבדל דק אך מהותי בין להרגיש שמשהו לא בסדר, לבין להבין ולדעת שמשהו לא בסדר. כשמרגישים לא יודעים בהכרח לשייך את זה או להבין מה הסיבה, בעוד כשמבינים… אז מבינים. בשבילי השלב הזה היה הרגע הכי קשה מכל השלבים. הורדתי את המסכה שלי מעצמי וראיתי את כל השברים.
כמו כן, יש הבדל מהותי בין הבנת המצב, לבין קבלת המצב.
לפני ההגעה למודעות עצמית ולקבלת הרגש, יש התנגדות וחוסר מודעות. מכך ניתן להסיק, שהתנגדות לדיכאון היא גם אי קבלת המציאות הקיימת.
לכן הגעתי להבנה שמציאת פנס קטנטן בכל החושך בעת משבר, קורית ברגע שמקבלים את הקיים ואת הרגש הנוכחי.
רק ברגע שאמרתי לעצמי: "אני לא מרגישה בסדר כרגע, אבל זה בסדר". כך, נתתי לרגשות שלי מקום.
חשוב להגיד שזה לא יעזור שתעשו את זה סתם כך כעת, אם לא תאמינו בזה. לכן, זה לא יעזור אם אני או כל אדם אחר יגיד לכם לעשות את זה ברגע זה.
זה יעזור, אך ורק אם זה יגיע מכם ויהיה לכם רצון ונכונות אמיתיים לעשות זאת.
ההגעה להבנה שלמעשה הייתי ממש עצובה, שלא רציתי לקום מהמיטה, בגלל שהייתי בדיכאון, עזרה לי להבין שאולי אני צריכה רגע הפסקה ואולי אפילו עזרה.
מחשבה שעודדה אותי במידת מה הייתה שכאב, דיכאון ועצב זה חלק ממגוון הרגשות הרחב של בני האדם.
אתם ואני, אנחנו רק בני אדם. קבלת הרגש עוזרת לנו להבין שזה בסדר להיות עצובים ומותר לנו, כי זה כרגע מה שאנחנו מרגישים. מותר לנו לא להיות במיטבנו, לשחרר לפעמים ולא היות חזקים כל הזמן, כי אנחנו לא מכונה! דיכאון זה לא בושה או מילה גסה!
זה לא אמר שנכשלתי, זה לא אומר שאני פחות טובה, זה לא אומר שאני משוגעת או הוזה.
זה רק אומר ואפילו מוכיח שאני אנושית.
כשהמסכה שלי ירדה, אפילו הרגשתי אמיצה כדי לשתף את הכי קרובים אלי ולהיות אמיתית.
אומנם, לא תמיד בהכרח קיבלתי חזרה את התמיכה או מה שהייתי צריכה מהסובבים אותי. כך שפתאום התעוררה בי תחושה שאני חשופה מדי, שאני מגלה חולשה ושאני פגיעה.
לכן, אגלה לכם סוד שחיזק אותי אותי-
למרות התחושה שהתעוררה בי, הבנתי שזה לא סימן של חולשה. משום שכדי להיות יכולים לחשוף רגשות שבדרך כלל רוב האנשים מתאמצים מאוד מאוד להסתיר, צריך להיות מאוד מאוד אמיצים.
נכון שאי אפשר לעבור בדרך חסומה?
כך באותו האופן בדיוק, אי אפשר להתמודד ולהתגבר על הכאב/הרגש כשחוסמים אותו ומתנגדים אליו.
כשחוסמים את הרגש, אנחנו למעשה לא נותנים לו מקום, לא מקבלים אותו ולא מאפשרים לו להיות (זה אולי נשמע כמו דבר חיובי).
אולם, למעשה רק אחרי שהוא קיבל מקום, אז "הוא מרגיש" מוכל וגם מתישהו "מרגיש" שהוא יכול לצאת מהמערכת.
על מנת שאוכל להמחיש את זה טוב יותר, אנסה להנפיש את מכלול רגשות הדיכאון ואקרא לו "דיכי".
דיכי הוא ילד קטן, שמרגיש לא מקובל, לא אהוב ושתמיד נדחק לפינה. לכן, כדי להסב את תשומת ליבינו, הוא צועק, בוכה עד השמיים ללא הפסקה, הוא מרביץ ואפילו נושך.
ככל שמתעלמים ממנו, הוא נעלב יותר, בוכה וצווח חזק יותר, כי זו הדרך היחידה שהוא יודע לבטא את עצמו. הוא מחכה שמישהו ישמע ולא יאטום את האוזניים.
רק כשמקבלים אותו, עוטפים אותו באהבה, הוא מצליח להרגיש יותר טוב ועולה לו חיוך על הפנים. כשהוא מרגיש מוכל, הוא יוכל בשלב מאוחר יותר לשחרר את הכאב שחווה, לקבל את עצמו ולצאת לדרך חדשה.
אם גם לכם יש דיכי כזה, אז למרות שהוא עושה הרבה בעיות, מרעיש ואף יכול להכאיב נורא, הוא הילד שלכם. היו הוריו, נסו לנהוג בו בהבנה, כי הוא זקוק רק לאהבה והקשבה.
אחרי שהייתי מוכנה והסכמתי להודות מול עצמי במצבי, באופן מעניין הוקל לי. עזר לי לדעת שאני מבינה מה אני מרגישה ושעכשיו מקבלת את המצב כפי שהוא, אפילו אם הוא פחות טוב ממה שהייתי רוצה לעצמי.
קבלת הרגש עזרה לי להבין את עצמי יותר טוב, לקבל את הסיטואציה, לקבל את המציאות ולקבל את עצמי. הצלילות שבמודעות בסופו של דבר מקדמת רצון (גם אם קטן) למציאת פיתרון.
להודות בכך, גרם לי להסיר את המסכה והשריון השבור שלי, להיות פגיעה וחשופה אומנם, בהמשך איפשר לי לשחרר את הכאב ולהחלים. זה איפשר לי בהמשך להסיר את את רסיסי הזכוכית שהכאיבו לי, להיות אמיצה להתחיל מחדש ולבנות שריון חדש חזק יותר.
זה היה רק הצעד הראשון, כדי לגלות עוד דרכים בהם התמודדתי עם דיכאון ממשבר האקלים ועם דיכאון בכלל, אתם מוזמנים להיכנס לעמוד תחושות טובות ודרכי התמודדות ולעיין בשאר הדרכים בהן הצלחתי ועדיין מצליחה להתמודד מול הקושי.
1. הנפשה-
אתם מוזמנים לנסות לדבר עם דיכי שלכם, נסו להתייחס אליו כאל ילד שרק זקוק לאהבה. נסו להבין מה כואב לו, איפה ומה גורם לו לבכות הכי הרבה. נסו להקשיב לו והבין למה הוא זקוק כעת.
2. זה בסדר להיות עצוב-
זוהי החוויה האישית שלי והדרך בה אני התמודדתי. כל אדם הוא מיוחד בפני עצמו וכל אחד יכול להתמודד בדרכים שונות.
איני פסיכולוגית או מומחית בנושא, אלא משתפת את דעותי בלבד ואת הלמידה שלי כחלק מתהליך ארוך שעברתי בעצמי. לכן, יש לדעת שכל מה ששיתפתי הוא בגדר המלצה בלבד ואיני יכולה להבטיח שזה אכן יוביל לפיתרון מידי או בכלל.
המלצות אלו, אינם תחליף ליעוץ פסיכולוגי וליווי רגשי במידת הצורך ואיני יכולה לקחת אחריות במידה וחלילה יש הרעה.